מתי בפעם האחרונה שנתתם לנוער לקבל החלטה שתשנה את כל החיים שלו – ובאמת סמכתם עליו שיעשה את הדבר הנכון?
אני שואל כי הגעתי לספר הזה בנסיבות קצת מביכות. היה זה שישי בערב, דניס ואני הלכנו לאורך הטיילת ליד האגם, והיא שאלה למה אני מחייך כמו מטומטם. הייתי באמצע הסצנה שבה לארה ג'ין ואביה מתכוננים לחתונה עם מיס רוטשילד, וההתרגשות השקטה של הרגע הזה – אב שמרשה לעצמו להתאהב שוב, בת שלומדת שאהבה חדשה לא מוחקת את הישנה – פשוט תפסה אותי. עשרים שנה של הוראה, ואני עדיין מופתע כשספר YA עושה לי את זה.
כשמכתבי האהבה הופכים להחלטות של מבוגרים
ג'ני האן עשתה משהו חכם בספר השלישי והאחרון בסדרה. היא לא סיימה עם עוד דרמה רומנטית מלאכותית – היא העמידה את לארה ג'ין מול שאלה שכל תלמיד שלי בשנה האחרונה מתמודד איתה: לאיזה קולג' ללכת, ומה קורה כשהתשובה הנכונה עבורך היא לא התשובה שהבן זוג שלך רוצה לשמוע. זה הרגע שבו הסדרה גדלה. לא בדרמטיות מוגזמת, אלא בשקט – בצורה שמזכירה לי למה אנחנו עדיין קוראים ספרי התבגרות גם אחרי שגדלנו.
הקונפליקט בין לארה ג'ין לפיטר סביב הקולג' עובד כי האן לא הופכת אף אחד מהם לנבל. שניהם צודקים. שניהם טועים. זה בדיוק הסוג של בלגן רגשי שאני רואה אצל תלמידים שלי בכל שנה – ילדים שאוהבים אחד את השנייה ועדיין צריכים ללכת לכיוונים שונים. (התלמידים שלי היו שונאים שאני אומר את זה ככה. אני אוהב את זה.)
והחתונה של האבא – זה הקו העלילתי שהפתיע אותי. האן מצליחה לתאר משפחה שנבנית מחדש בלי לצייר את זה בוורוד. יש רגעים של חיכוך אמיתי, של ילדות שצריכות להתרגל למציאות חדשה, ושל אב שמנסה לאזן בין האושר שלו לצרכים של הבנות שלו.
מאיה לוי והקול של לארה ג'ין בעברית
אני צריך להיות כנה – אין לי הרבה מידע ספציפי על הביצוע של מאיה לוי, ואני לא רוצה להמציא. מה שכן אגיד: תשע שעות ו-19 דקות עם מספרת אחת זה מבחן רציני. ספר YA רומנטי חי ומת על הקול הפנימי של הגיבורה, וכאן יש אתגר נוסף – זה תרגום. הטקסט של מיכל כהן צריך להישמע כמו נערה ישראלית ולא כמו תרגום מאנגלית, וזה קו דק.
מה שאני יכול לומר הוא שהספר זורם. לא נתקעתי, לא חזרתי אחורה, לא איבדתי את החוט – וב-1.0x, זה אומר משהו. הקצב מתאים לספר: לא ממהר, לא גורר, נותן לרגעים השקטים את המקום שלהם.
מי שאהב את הסרטים של נטפליקס – שימו לב
הנה דבר שכדאי לדעת: הסרט השלישי בסדרת נטפליקס שינה לא מעט מהעלילה של הספר. אז אם אתם מגיעים לכאן אחרי הסרטים, תהיו מוכנים להפתעות. זה לא בהכרח רע – בעיניי הספר עושה עבודה טובה יותר עם הדילמה המרכזית של הקולג'. הסרט פישט את זה. הספר נותן לזה לכאוב.
הדינמיקה הזו – ספר שמרשה לעצמו להיות מורכב יותר מהגרסה המצולמת שלו – מזכירה לי את Daisy Jones and The Six, שם גם הפורמט האודיו עשה משהו שאף מסך לא יכול לשחזר.
למי זה מתאים (ולמי פחות)
אם קראתם את שני הספרים הקודמים בסדרה ואהבתם – זה סוף ראוי. אם אתם מחפשים רומנטיקת YA עם עומק אמיתי, שמתייחסת לגדילה ולא רק לפרפרים בבטן – זה בשבילכם. אם רומנטיקה של מתבגרים לא הדבר שלכם, או שאתם מצפים לאקשן ולדרמה מוגזמת – תעברו הלאה.
שיעורי בית אחרונים
זה מזכיר לי מה שהמינגוויי אמר – שהדבר הכי קשה לכתוב הוא סוף אמיתי ולא מזויף. האן לא נתנה סוף מושלם ולא סוף טראגי. היא נתנה סוף של שנה אחרונה בתיכון – מלא תקווה, קצת שבור, ואמיתי מספיק שגרם לי ללכת עם דניס בשקט עוד עשר דקות אחרי שהספר נגמר. הפרוזה ראויה להישמע לאט. והאמת? אני חושב שכמה מהתלמידות שלי היו באמת נהנות מזה. אולי אפילו יותר ממני.
